חשיבה טיפולית והצבת מטרות טיפוליות
אנחנו נמצאים במציאות משתנה של תפיסות טיפוליות, ומקום המטופל בתוכה.
אם נתייחס לבסיס והוא המטופל, אז יש לתפור לכל מטופל את חליפת המטרות שלו, ומטרות אלו חייבות לעבור בקרה כל טיפול וטיפול.
איך נבחר מטרות טיפול ראויות ומדידות? 
איך לא נתבלבל בין מטרות ואמצעים?
איך נדע לשאול את השאלות המאתגרות?
בואו נשמור על פשטות- מילת המפתח היא עצמאות.
אתן דוגמא: אדם לאחר ארוע מוחי, שאיבד את היכולת העצמאית שלו ללכת כניראה שירצה לחזור ליכולותו לפני הארוע.
האם ההליכה זאת הפונקציה היחידה שתחזיר לנקודה ההיא?
אותו הדבר לגבי ילד שמאובחן עם שיתוק מוחין, האם ההליכה היא שתגדיר את העצמאות שלו?
אז התשובה שלי, שממש לא. ישנן יכולות גופניות יותר חשובות לעצמאות ולאיכות החיים של המטופל.
למשל, יכולת ישיבה עצמאית או כל יכולות בתוך הפונקציה הזאת. חוץ מאשר להיות קשור ותמוך בתוך המנח.
ולכן, המטרות צריכות להיות מאד ברורות. וכך גם ההבנה מאחורי המטרות.
נחזור למטופל אחרי הארוע המוחי, שעזרו לו בציניות להבין, שאם הוא רוצה ללכת צריך לתרגל הליכה וגם מדרגות.
ולא השכילו להבין שקודם צריך לתרגל עמידה ושאר היכולות הקשורות לעמידה ובינהן העברות והעמסות משקל, כדי לתרגל את הרגל שנפגעה. במקום לרדת לקומת הבסיס עלו לפנטהוז. ומכוון שזאת מטלה קשה מידי, ההליכה והמדרגות, אז צריך להתאים מכשיר לרגלוגם צריך להתחיל לתת זריקות בוטוקס כדי להורידאת הטונוס הספסטי שמתגבר. כאילו גזרת גורל.
במקום לטפל בצורה יותר איכותית ועם סבלנות בקומת הבסיס והיא העמידה והשליטה עליה. ואם נקח את זה צעד מטפורי נוסך, נשאל את עצמנו מה תורם יותר לעצמאות של האדם ואיכות חייו, שליטה על העמידה ויכולות העמידה העצמאית או הליכה? התשובה היא חד משמעית, יכולות עמידה.
את אותה לוגיקה אפשר וצריך להפעיל לגבי עוד יכולות גופניות פונקציונליות. ולהעביר אותן דרך מסננת חשיבתית, לטובת איכות חיים מייטבית ואיכותית.
הורה לילד עם שיתוק מוחין או כל לקות התפתחותית אחרת, נדרש לחשיבה מתמשכת ועדכנית לגבי אותן פונקציות נדרשות לקיום היום יומי באיכות החיים האופטימלית.
להצבת המטרות חשיבות עליונה בדרך להשגת יכולות שיובילו למימוש הפוטנציאל לאיכות חיים מייטבית.